הדגל של המדינה

אוגוסט 6, 2011 תגובה אחת

"אפילו טיפה אחת של שנאת חינם היא יותר מדי" – במסר הזה בחר הרב יחיאל אקשטיין, מייסד הקרן לידידות והאיש העומד בראשה, לסיים את דבריו במהלך מסיבת העיתונאים שלו ושל איציק קורנפיין, בה הודיעו השניים על שיתוף פעולה בין בית"ר ירושלים לבין הקרן, במסגרתו יועבר לקבוצה סכום יפה וחד פעמי של מיליון ₪ לטובת פיתוח מחלקת הנוער, מתן סיוע לילדי העיר וביסוס הקשר בין הקבוצה לקהילה המקומית. קשה שלא להתרשם מהאישיות של הרב, מהביטחון שהוא מצליח להקרין מתחת לשפם ומהצניעות בה הוא פשוט נותן במתנה מיליון ₪ לחבורה של אנשים שעל קיומם לבטח נודע לו רק כמה ימים קודם לכן. זה נכון שמיליון שקלים עבור ארגון שהמחזור השנתי שלו מוערך במאה מיליון דולר זה משהו כמו גירוד במקום שיחסית קל להגיע אליו, אבל עצם העובדה שהם ניתנים בקלות מאד לא יהודית, על ידי אדם החובש כיפה ומדבר במבטא אמריקאי כבד ובגיבוי של מונחים נוצריים קלאסיים כמו 'גאולה' ו-'בשורה', צריכה לכל הפחות להביא לכמות כזו אחרת של גבות מורמות, במיוחד במועדון כמו בית"ר, שקיבל בתקופה האחרונה כמה מכות מאד לא נעימות במקומות מאד כואבים וידע דמויות מאד לא שגרתיות כמו גאידמק, אגייאר, אדלר ולוין, שרוחם הלא יציבה עדיין מרחפת מעל הקבוצה ומי יודע מתי תעזוב. בנוסף הרב פנה במהלך דבריו ישירות לתושבי העיר ירושלים שהם לאו דווקא אוהדי בית"ר וקרא להם להניח הכל בצד ולחזור לפשטות ולתמימות, לימי הזוהר של העיר והמועדון; תמה נוצרית נוספת המוכרת גם למי שלא מכיר אף אחד מהשירים של 'אניגמה', אבל משתלבת במציאות של בית"ר ושל ירושלים כמו כהניסטים ברוטשילד ותמוהה למדי בהתחשב בכך שהקרן החלה את פעילותה בישראל, ובירושלים, רק לפני עשר שנים.

שאר הדוברים במסיבת העיתונאים – המאמן דוד אמסלם וכמובן קורנפיין – דיברו על המותג 'בית"ר', שאיבד מערכו בשנים האחרונות ופינה מקום לגזענות, אלימות, פילוג ונתק מוחלט בין הנהלת הקבוצה לחלק גדול מהאוהדים. הם עשו את זה עם מעט מאד פאתוס, עם מבט עייף ומעט מזוגג בעיניים, אבל במושגים שכל אוהד כדורגל בארץ מכיר, כמו 'סמל', 'נשמה' ו-'מצוקה כלכלית'. שלא כמו הרב, קורנפיין ביקש מהקהל לשכוח מכל החוויות הלא נעימות שהוא חווה יחד איתם, כשחקן, כיושב ראש וכאוהד. אמסלם העיד על הקשר האישי והיומיומי שלו עם הילדים של בית"ר ובמיוחד על הפוטנציאל האדיר הטמון בהם. הם נראו מאד אותנטיים, יצריים ומחוברים למקום; קונטרס כמעט מבוים לשניים שישבו לצדם וייצגו ממלכתיות פילנטרופית מעט מטרידה.

מה שמביא אותנו לברקת. ראש העירייה עשה לפני כשנתיים מעשה שלא ייעשה במונחים ירושלמים, כשחזר לעבוד עם ארגון נדבני בשם הקרן לידידות, בראשה עומד אחד בשם הרב יחיאל אקשטיין, שכל שיתוף פעולה איתו נאסר על ידי רבנים וגם בהוראה מפורשת של קודמו של ברקת, אורי לופוליאנסקי. אפשר להבין איך בעיר כמו ירושלים, בתקופת כהונתו של ראש עיר חרדי, מסרבת העירייה להכניס למטבחון שלה נציגים מארגון נוצרי אוונגליסטי, שהאג'נדה המוצהרת על גבי אתר האינטרנט שלו – חיזוק האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מתוך אמונה שמדובר בשלב מהותי בדרך לגאולה – היא נוצרית בהגדרה. זה סוג של ציניות שמקום אליו נישאות כל כך הרבה עיניים בוחנות פשוט לא יכול להרשות לעצמו. עד שמגיע לשכונה ראש עירייה חדש, וחילוני, שאותו מדד של ציניות מחייב אותו לעשות בדיוק את ההיפך. אחרי הסיבוב שאדלר ולוין עשו על קורנפיין וגאידמק, קצת כסף יכול לשכנע גם את האתיאיסט הגדול ביותר שאלוהים זה איפה שהכסף נמצא.

אם ניר ברקת היה טורח לנסות ולהבין מה באמת מפריע לאוהדי בית"ר ירושלים, שמהווים אגב אחוז גבוה בקרב תושבי העיר שאותה הוא מנהל, הוא כבר היה מזמן יודע; שמה שהכי מפריע, שהכי כואב והכי לא נתפס מבחינת האוהדים זה שבית"ר של היום רחוקה שנות אור מהמרכז של הכדורגל הישראלי ושהפער בין בית"ר למועדונים שנמצאים בצמרת – , כמו מכבי חיפה, הפועל תל אביב, מכבי תל אביב  ואפילו בני יהודה וקרית שמונה – נראה כרגע בלתי ניתן לגישור. מביך. וכואב. מציאות בה בית"ר ירושלים לא נאבקת לא בכל עונה, אלא בכל רגע נתון על כל התארים היא בלתי אפשרית עבור אוהד בית"ר. נקודה. האמת היא שלאף אחד לא באמת אכפת אם הספונסר הוא אוליגרך מברית המועצות, מיליארדר משוגע או איש עסקים שמאלני. העיקר שאף קבוצה לא יוצאת מטדי עם כל העצמות במקום ובטח שלא עם הנקודות ביד. ההתרפקות הנוסטלגית של ברקת והרב אקשטיין, על עבר מדומיין בו הם מעולם לא נטלו חלק ולא מבינים אותו לעומק עד היום, היא לא התשובה. גם בתקופה של דדש ואברם לוי לא בדיוק הצליחו לשמור על שקט תעשייתי, למרות האותנטיות. בטווח המיידי בית"ר צריכה כסף כדי לעשות תוצאות. כדי להצליח וכדי לרצות את הקהל. בקטע הזה עדיין לא נמצא פתרון קסמים. המבחן הגדול של קורנפיין, ובית"ר, הוא ביכולת שלהם לנחש כמה צעדים קדימה ולהבין מה לעשות על מנת שבמידה והשלב הראשון יושג – הצלחה מקצועית כלשהי – יהיה אפשר לנקוט בצעדים שבאמת לא ננקטו בשנים האחרונות, ונובעים מחוסר היכרות עם האופי של בית"ר ירושלים כמועדון כדורגל, אבל גם כפונקציה מאד משמעותית בכדורגל הישראלי כולו. בצור די מפתיעה, יכול להיות שדווקא השניים האלה יכולים מאד לעזור.

הכדורגל בארץ, או יותר נכון המדד להצלחה של קבוצה, השתנה ללא היכר בשנים האחרונות. בתקופת הזוהר של גיבורי ילדותו של שאנן סטריט, אורי מלמיליאן ואלי אוחנה הגדול מכולם, שם המשחק היה לוקאליות. הכי טובה הייתה מי שביתה הוא מבצרה, שהאוהדים של מפוזרים ברחבי הארץ כמו אוהלים ושלפני ההגעה שלה למשחק חוץ מכריזים על עוצר. ככה זה היה פעם. היום המצב שונה. החזקות הן אלו שמצליחות באירופה, שכל דבר מקומי מגוחך בעיניהן, שמוכנות 'לגנוב' את הליגה כדי לשחק בחו"ל ומארחות את אריות היבשת במגרשים של היריבות הכי שנואות. פעם, בימים שעליהם ברקת והרב אקשטיין מדברים, דבר כזה לא היה יכול לקרות.

פויה

האהדה לה זוכה הפועל תל אביב בקרב אנשים שאינם נמנים על אוהדיה הוותיקים נובעת בראש ובראשונה מהצלחת הקבוצה באירופה, החל ממסע הקסם של לפני עשר שנים ועד להופעה בליגת האלופות בעונה שעברה, מינוס ההפסד ל-ואדוז לפני יומיים. מכבי חיפה, מועדון בעל עבר מדהים בכדורגל הישראלי, ויתר גם הוא – ובלית ברירה – על חלק משמעותי מהזהות שלו והמיר אותה בדיבידנדים של מעבר לים מאז ששיחק בשלב הבתים של הצ'מפיונס וכמוהו גם מכבי תל אביב שמנסה להרשים את האוהדים שלה בניצחונות מפוארים על קבוצות עלומות אבל בפועל מרשה לברק יצחקי לנסות ולהרשים את ידידו אייל גולן בסלאלומים מטופשים בכל קצוות המגרש.

החיבור המעט פתטי, אבל מרגש, בין חוסר היכולת של בית"ר ירושלים לעבור לשלב הבא בכדורגל המודרני, כלומר להצליח גם באירופה, לבין המסרים המבולבלים של ראש העירייה והרב אקשטיין הקוראים לפשטות, אהבת הזולת וחזרה לערכיות עשוי להתאים כמו כפפה ליד במקרה של בית"ר, שחייבת להבין שאם היא רוצה להחזיר את עטרתה ליושנה, ניצבת בפניה כעת הזדמנות טובה מאד לעשות זאת. בית"ר יכולה לשוב ולהיות הדגל של המדינה, אבל אך ורק בתוך גבולות המדינה. זה דווקא יכול להיות פורמט מעניין בשביל אבי לוזון – קבוצה שזוכה בדאבל כל שנה ומפרקת את הליגה, אבל לא משחקת בחו"ל. משחקת פה, בשביל האוהדים שלה. הקבוצה של המדינה בתוך המדינה.

מודעות פרסומת

רשומה אקראית

אוגוסט 2, 2011 כתיבת תגובה

לדרור,

 

שימוש אובססיבי בקלישאות תמיד היה בעיני סימן לכך שמשהו רע עומד לקרות, כאילו כלו להם כל הקיצין וכל מה שנותר הוא להסתמך על משהו שנשמע ונראה כמו ברווז, אבל איכשהו תמיד מתגלה בסוף כביצה סרוחה. לשמחתי גיליתי שדווקא במהפכה הנוכחית, שהחלק העיקרי בכתב האישום המוגש נגדה השכם וערב מדבר על עודף בסיסמאות ומחסור בשכל הישר, מורגש הניסיון המבורך של דפני וטריליוני חבריה החדשים לשנות דברים, ובדרך קצת שונה לשם שינוי. ההתגייסות הבלתי תיאמן של עשרות ואולי זה כבר מאות אלפי אנשים, לדרישה לצדק חברתי, דמתה לפרקים לסוס טרויאני שהוחדר עמוק אל תוך מערך יחסי הציבור הווירטואלי של המוחים וניסה לרסק אותו. הטיעונים והדרישות התרבו יותר מהר מישראלים בברלין והשכיחו כמעט לחלוטין את העובדה שהמאבק כולו צמח מתוך בקשה אחת פשוטה – לרדת מהגדר ולנקוט עמדה. איזו? אם יוצאים מתוך הנחה שמטרת השלב הראשון הייתה להוציא את האנשים מהבתים ולזעוק השמיימה על כל מה שמפריע להם, זה לא באמת משנה. בשורה התחתונה, הרבה מאד אנשים במדינה מרגישים אחרי הרבה מאד זמן שותפות גורל כזו שמרוב החמימות שהיא מייצרת בתוך הקרביים, קשה מאד לתאר אותה במילים, על אחת כמה וכמה להגדיר אותה, כי למרות שבאמריקה מלמדים שכל בני האדם נולדו שווים, המציאות, הישראלית לפחות, לא תואמת את הקלישאה הזאת בשיט ולמעשה מפרקת אותה מן היסוד. אם כולם היו סובלים מאותה בעיה בדיוק, מחאה מעולם לא הייתה קמה, אלא מפנה מקום לאיזה דיל מלוכלך, משורטט בכתב יד על מפית לבנה בתוך קרטון של פיצה משפחתית. זה נכון שלפעמים התמונה מטושטשת והצליל קצת לא ברור, אבל המסר הוא – וזה משהו שבשלב כה בראשיתי עדיין קשה לעיכול – שהמהפכה כבר הצליחה. המצב שונה מזה שהיה לפני חודש. כל הארץ אוהלים אוהלים ומאות אלפי אנשים קמים כל בוקר וכבר לא מרגישים כאילו הם לבד בעולם.

בסוף של יום

שמעו סיפור קצר אולי אפילו קצת מצחיק: מתישהו במהלך השבוע התפרסם בתקשורת מכתב בשמם של כמה מבעלי ההון הגדולים במדינה,  משפחות עופר תשובה למשל, בו הם קוראים בנחרצות לכינון צדק חברתי ושוויון מעמדי ומעניקים את תמיכתם לעשרות או מאות אלפי המוחים בשבועות האחרונים ברחבי הארץ על מחירי הדיור הגבוהים, על תאונות הדרכים, על יותר מרבע מיליון מובטלים, על פוליטיקאים מושחתים ועוולות נוספות מהיומיום הישראלי. ניצן חורש, סולן להקת אלקטרה, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו סטאטוס בו הוא מכנה את מכתב בעלי ההון כ'הומור שחור מבריק' ולמרות שגם אנחנו היינו פעם ותמיד נישאר סאקרים של בדיחה טובה, תשובה וחבר מרעיו הם ממש לא הראשונים לקפוץ על סירת הפדלים החברתית שמעצם הגדרות היצרן שלה לא יכולה להכיל אותם על סיפונה. אז לכל הפחות – שיזהרו מתביעתה על זכויות יוצרים או לחילופין שיצרפו חתימתם גם למאבק התסריטאים והבמאים שנמשך כבר כמה שנים ולא בדיוק מניב פירות.

 בהפגנת עשרות האלפים שנערכה לפני כשבוע בתל אביב, זיהיתי בין המפגינים המיוזעים דמות יחסית מוכרת מהעבר הירושלמי העתיק שלי, בחור בגילי שהדרך הטובה ביותר להגדיר את מצבו הכלכלי היא פשוט לבחור באקראי פסקה מתוך הביוגרפיה המשפחתית שלו ולבחון אותה, כמו למשל העובדה שאבא שלו הוא הקבלן שזכה במכרז להקמת 'נתב"ג 2000', או פשוט להכיר בעובדה שהילד בן השלושים הזה משתייך לאחת המשפחות העשירות במדינה ועדיין, משום מה – ויכול להיות שיש לו סיבות מוצדקות ורבות כמספר הכוכבים בשמיים – בחר להגיע לעצרת חברתית המוחה נגד הפערים העצומים בין המעמדות בחברה הישראלית ושחיקת מעמד הביניים.

עוד בפייסבוק, דמות נוספת מהעבר, בחור צעיר ומוכשר אבל מבוסס במידה המאפשרת לו "להתפרנס" מתיאטרון (=מהפכן קלאסי), מנסה לתפוס מקום של כבוד בצוות ההיגוי אבל נכשל בבורותו המעידה על כל שלא קרא ספר בעשר השנים האחרונות בכל סטאטוס מחדש ומנסה ללא הצלחה להסתיר את עברו ובכך, למעשה, לקחת חלק במהפכה. הוא זורק לאוויר מילים בנאליות כמו פוליטיקה מבלי להתעמק במשמעותן, נאחז בקלישאות נבובות כמו אחרון המוהיקנים ויוצר אורגיה של מושגים שלא הייה מביישת את החלק הצפוני של חוף הצוק בשעות הקטנות של הלילה. מזכיר בצורה משונה ומעט מבחילה את איי. ג'יי. סופרנו בפרק הסיום של הסדרה.

 בלוגר מצליח באופן יחסי, אחד שכותב בדרך כלל על ספורט – ואולי מוטב שימשיך לעשות כך – חרג ממנהגו ופרסם פוסט תמיכה במאבק היישר מדירתו השכורה בצפון תל אביב, אבל קבע שכל מי ששם את הפתק של ביבי בקלפי, או בעצם כל פתק שאינו מגובה באג'נדה חברתית מגובשת, אינו זכאי, ממש ככה, להשתתף במאבק הנוכחי אלא לחכות בסבלנות לבחירות הבאות ולבצע מה שנקרא הפיכה דמוקרטית. מילותיו של מהפכן אמיתי? צדק חברתי? העיקר שהוא תומך.

קשה לדמיין כמה רחוק הייתה מגיעה המחאה אילולא טובי בנינו ומיטב בנותינו היו חלק כל כך משמעותי בכוח החלוץ שלה. רוצה לומר, רובה המכריע של מעמסת המהפכה מונח משחר ההיסטוריה על כתפיהם של החלשים והמדוכאים, ההמונים שאין ביכולתם לעשות דבר מלבד לחסום צמתים ולישון באוהלים. די במפתיע, האספסוף של מהפכת הצעירים הנוכחית מכיל ברובו ד.נ.א. שונה בתכלית מזה שמופיע בדרך כלל בספרי הלימוד, בכך שהוא נכון לבצע את המלאכה מתוך אידיאל מוסרי, או אולי בורות, אבל בטח לא עקב פחד מורגש. מהפכות נכשלות בדרך כלל מפאת העובדה שהמדוכאים, אלו שהציתו אותן, נמצאים במצב כל כך קשה עד שלא מתאפשר להם להתעסק בכל דבר שאינו משפר באופן מיידי ובצורה כלשהי את מצבם הכלכלי. אין להם זמן, הם עסוקים מדי בלשרוד, עד שבצורה בלתי נמנעת המחאה גוועת. זהו פחות או יותר סדר הדברים הטבעי. המהפכה שהחלה ברוטשילד שונה. למרות הטענות המופנות כלפי מנהיגיה – ובלי טיפה של ציניות מתבקשת – לעיתים נדמה שמדובר באחת האסטרטגיות החברתיות המחושבות ביותר במאה השנים האחרונות. ההמון שנוהר אחת לשבוע מכיכר הבימה ועד לרחבת מוזיאון ישראל, זה שפיתח גרורות בכל רחבי הארץ, הוא בעל לוח זמנים כזה שמאפשר לו להתגודד בערבים בשדרה ולעשות אהבה באוהל, אבל במקביל להצליח להתקיים ולשרוד, למרות מחירי הדיור הבלתי נתפשים. האירוניה שטמונה בלב המהפכה הזאת היא בעצם מה שגורם להצלחה הכל כך גדולה ומרגשת שלה. היא ככל הנראה הייתה נמוגה כלעומת שבאה אם הילדים של העשירים, שהדור של ההורים שלהם הוא האשם בגזל הנוראי שהתבצע במדינה מאז הקמתה, שבחרו מתוך רווחה כלכלית יחסית לעסוק באמנות, לא היו נרתמים אליה. אבל יצא שהם כן ואולי עדיף לא לחפש סיבות, או לנסות לתרץ ולהדביק על הגב של אותם יאפים לוחמניים מצעים מנוסחים, רציונאליים, מושכלים והכי חשוב צודקים. למה? כי זה עובד. המהפכה – וזאת לאחר שקילת מילים – היא כבר עכשיו הצלחה אדירה ומהפנטת. היא מרגשת עד כדי דמעות דווקא כי שום דבר בה אינו מיישב את הדעת.

המהפכה שהחלה ברוטשילד היא תשובה כאוטית, חצופה, לא מוסברת, אינפנטילית, אבל איכשהו צודקת וקרובה מאד ליבנו. היא התגובה המוחצת למצבה של מדינה שנהנית מאותם מאפיינים בדיוק והיחידה שמדברת בשפה שלה. בשפה שלנו. היא מלאה בסתירות וחורים, מנוהלת בצורה הפוכה מ'כפי שצריך', מאשימה את כולם אבל באה מאהבה. גסה אבל נעימה. נכונה ובאותו זמן פושעת. המקור לכל הצרות והפתרון לכל הבעיות. ישראל 2011.

הדבר הבא

יחסים חד מיניים עשו בתודעה הציבורית דרך מאד ארוכה בתקופה מאד קצרה. לא הרבה זמן חלף מהימים בהם התופעה הזאת כמעט ולא זכתה לייצוג טלוויזיוני או קולנועי וגם אם כן, תמיד בהתנצלות, לפעמים בלחישה מבוישת וברוב המקרים נושאת על גבה מטען לא קטן של מסרים חינוכיים ולקחים לכל המשפחה. היום המצב שונה. יחסי מין בין גברים או בין נשים יכולים להופיע על מסך הטלוויזיה ובקולנוע בלי למשוך אליהם את מלוא תשומת הלב של הדמות, מה שמעיד על אבולוציה מסוימת של התופעה הזאת ובנורמליזציה, חיברות אפילו, של מיעוט מגדרי ומשיכתו מהשוליים אל המרכז החברתי והתרבותי. דמות ההומו, או הלסבית, בקולנוע ובטלוויזיה, "השתחררה" ברגע שהיא הפכה לסתמית ונפוצה, וירדה מראש סדר היום החברתי-תרבותי; טקס שחיטת הפרה הקדושה וההומו-לסבית הסתיים בהצלחה והגיע זמן לעבור הלאה.

היו כמובן מגזרים נוספים ומדוכאים רבים וטובים שנלחמו בקיפוח, בגזענות ובאפליה דרך התקשורת ואחרי מאבק קשה ומתמשך הצליחו למרכז את עצמם עד שהפכו לנון אישיו, כלומר לרגילים, עד כמה שזה אפשרי. זה לא שארצות הברית, למשל, מחבקת את שחוריה, או רואה בהם כשווים, או באמת מעניקה את אותן הזדמנויות לגברים ולנשים, אבל הפוריטניות האמריקאית והנגזרות שלה ברחבי האימפריה מוצאות דרכים אחרות להקטין את הסלידה מהאחר תוך הטמעה שלו בסדר היום והפיכת השיח סביבו למשני. יכול להיות שההתקבלות החברתית והתרבותית של מיעוט לוחם באה בניגוד למטרות הראשוניות שלו, אבל במקביל היא מעידה גם על הגעתו למעמד מכובד דיו שמאפר לו לעשות זאת. החלק המעניין היה מאז ומתמיד זה השנוי במחלוקת, בכל דבר. חבל רק שאמפירית אפשר לקבוע שתוך איקס זמן הוא יהפוך למשעמם מרוב טריוויאליות. זה אומר שבהסתמך על אופן ההתקדמות של אחד מאותם פקטורים שדנו בהם קודם –  דרך המוסרניות המפוברקת ועד למיינסטרים התרבותי והחברתי – אפשר לזהות את הטאבו הבא שדמו יותר, על פי הייצוג לו זכו מיעוטים אחרים בתכניות טלוויזיה וסרטים בקולנוע הפופולארי.

הומואים בטלוויזיה התקבלו בהתחלה בדחילו ורחימו, בטיפול זהיר והדרגתי, כאילו הבינו שם שנושא רגיש בעל חשיבות חברתית, ובסופו של דבר רווחית, דורש בישול ארוך מהרגיל לפני ההגשה. אחד מהסרטים הראשונים שהציג דמות של הומו במרכז הפריים היה 'פילדלפיה' הקודר, וגם הוא עשה את זה בהתגנבות, כאשר הנושא המוצהר של הסרט היה בכלל מודעות לנגיף האיידס ולמלחמה בו, ובסוף הגיבור מת. בארץ מדברים על 'יוסי וג'אגר' כנקודת ציון משמעותית בייצוג של הקהילה ההומו-לסבית בפריים טיים אבל כמו כל דבר שאיתן פוקס וגל אוחובסקי עושים, הסרט מועתק – מפורמט בדוי כלשהו – בגסות כזאת שלא עושה עניין מזוטות כמו דמויות, סיפור, או חס וחלילה – ישראליות. מאז נרשמה התקדמות מטאורית ובאמריקה יש את אלן דג'נרס ופה יש את אסי עזר שמנחה את האח הגדול, ככה שלהיות הומו או לסבית זה כבר לגמרי בסדר ומה שבאמת תופס את הקהל זה דברים כמו ננס אמיתי בתוך הבית או אישה שבוגדת בארוס שלה לעיני עם ישראל. זה כבר פריקי.

אחרי גל סדרות וסרטי האימה והמדע הבדיוני, שנמצא כרגע מעט אחרי השיא, כלומר שניות לפני מיאוס טוטאלי (בדומה לגורל של סרטי מכות סיניים), מתגנב לו ז'אנר חדש של יצירה המוקדש כולו לעיבודים מחודשים ליצירות ספרותיות עתיקות, על תקופות אפלות כמו רומא בימי הרנסאנס ומעשיות מפותלות על אבירים, כמרים ומכשפות. הסדרות האלו פועלות תחת הסטנדרטים האסטטיים של הטלוויזיה האמריקאית המודרנית, כלומר הן אכזריות ואמיתיות, נוקבות, לא מתחמקות, עמוקות מבחינה פסיכולוגית אבל לא שוכחות להראות כמות מספקת של אלימות ועירום חדשני, הרבה יותר גרפי וחשוף מזה שהורגלנו לראות על המסך הקטן. זה סיקס פיט אנדר עם גלימות ובמאה ה-15. אם סדרה על משפחה מורכבת מבחינה אנושית ואנכרוניסטית מבחינת תפיסת העולם שהעסק שלה זה קברנות יכולה להכיל ביקורת חברתית על הרגע בו נוצרה והתפתחה, סדרות כמו 'הבורג'ס' או 'משחקי הכס', שמשודרות עכשיו, עשויות להגיד דבר או שניים על הרגע הזה ממש.

אחותו של יורש העצר. משחקי הכס

הראשונה היא סיפורו של אפיפיור מושחת ומשפחתו, או כמו שאומרים בפרומו, של אחת ממשפחות הפשע הגדולות והמאיימות בהיסטוריה, כלומר סופרנוס או אימפריית הפשע בתפאורה אחרת. את האפיפיור הספרדי במקור מגלם ג'רמי איירונס ובנו, בסדרה, מנהל מערכת יחסים משונה משהו עם אחותו היפה, הבלונדינית והביולוגית. שום דבר מפורש, נכון לשני הפרקים הראשונים, אלא אם כן שימוש אגרסיבי באמצעי מבע, או כמו שזה נקרא בעגה 'להאכיל את הצופה בכפית', נחשב לאמירה מפורשת. לדעתנו כן, כלומר ההעמדה של אח ואחות, בני אותו גיל פחות או יותר, יפים ובפרקם, היא מתוך כוונה ליצור ביניהם מתח מיני בעיני הצופה. זה חריג לא רק בגלל העובדה שיחסים אינטימיים בין אח ואחות נמצאים שנות אור ממדורת השבט, אלא גם בגלל שזה חדש מבחינה טלוויזיונית. נדירים המקרים בהם פעילות כזאת אפילו נרמזת, על אחת כמה וכמה מבוצעת הלכה למעשה.

'משחקי הכס', לעומת זאת, עיבוד ספרותי לרומן גותי  בכיכובו של שון בין (הזכור לטובה משר הטבעות), מציגה קו נועז יותר, אם כי התמה שוברת המוסכמות שלה דומה מאד לזאת של 'הבורג'ס'. העיסוק ביחסי מין בתוך המשפחה בסדרה הזאת מוצג באופן בוטה וחיוני הרבה יותר מקודמו, בשני מקרים מרכזיים – בראשון מפשיט אחד מהנבלים הרבים בסדרה את אחותו ומלטף את גופה החשוף. במקרה השני נראים שניים, אח ואחות, מקיימים יחסי מין זה עם זו. ועדיין, למרות הנועזות היחסית, ההססנות שבהתעסקות עם טאבו בסדר גודל של גילוי עריות ניכרת גם במשחקי הכס, וגם בשני המקרים שתיארנו פה – במקרה הראשון העירום בין אח ואחות מייצר זעזוע מסוים, למרות שהיעדר האקט המיני המפורש בסיום הסצנה מרכך את המכה. במקרה השני מקיימים השניים יחסי מין מלאים, אבל בזמן האקט עצמו הם לבושים מכף רגל ועד ראש, באדיבות אופנת הגלימות של התקופה המתוארת.

יחסים בתוך המשפחה. צ'זארה ואחותו בבורג'ס

אז מצד אחד קיים ניסיון מורגש, משותף למספר יצירות עכשוויות, לייצר שיח תרבותי סביב נושא שהדעת כמעט ואינה מאפשרת להרהר אודותיו, בטח שלא לדון בו. יחסי מין בין אחים נראים כרגע כז'אנר קינקי במיוחד של סנאף פורנו, משהו שקשה להשיג אפילו ברשת, אבל ייתכן שבדיוק כמו הומואים בשנות השבעים, משיכה מינית בין אח לאחות זה רק עוד מוסכמה בעלת תאריך תפוגה. מצד שני, שתי הדרות האלה יכולות לא להצליח וזה כבר ישנה את התמונה לגמרי.

דילן כגעגוע

מאת: אמתי מור

ישראלים אוהבים את בוב דילן. אלפים רכשו כרטיסים להופעה שלו, עיתון הארץ הקדיש לו חלק נכבד מהמוסף האחרון ואביב גפן קרא לילד שלו על שמו. לכאורה, זה מובן. אולי אפילו מתבקש. בוב דילן, לא רק כאן, אלא בעולם המערבי כולו, הוא סמל לשילוב המנצח בין איכות לפופולארית. מישהו שמצליח למכור אבל להישאר "אותנטי". אגדה שהייתה באמת.

 עכשיו, מעבר לעובדה שזה קשקוש גמור ( עניין האותנטיות. מבחינת הפופולאריות הוא היה כמעט תמיד מאד מוצלח. זה בסדר גמור אגב. דילן הוא כוכב פופ שמטרתו בחיים הייתה מאז ומעולם לעשות כסף ממוזיקה), יש כאן עוד בעיה. ההערצה הבלתי נתפסת לדילן, יותר מאשר לכל כוכב גריאטרי אחר שמגיע הנה (פיל קולינס למשל), מעידה על אחת הבעיות המרכזיות של התרבות שלנו- ריאקציונריות. תרבות שמושתת על געגוע.

 מיהו הריאקציונר? אותו אחד שמאמין שפעם, באיזשהו עבר, היה טוב יותר, והוא שם לעצמו למטרה לנסות לחזור לאותו עבר. מיותר לציין, שמדובר בניסיון ללא הצלחה. אז מה בדיוק רע בזה? לכאורה כלום. הריאקציונר הוא בסך הכול מי שמתגעגע למשהו. אבל הבעיה בגעגוע היא שמדובר במבט נטול ביקורת. ויותר מכך, במבט שאיננו מתחשב בשני דברים שאסור להתעלם מהם: אחד, השתנות הזמנים, ושתיים, רצף ההישגים שהושגו מאותו רגע עלום בזמן אליו מתגעגעים ועד לרגע המבט עצמו. במלים אחרות: המתגעגע מתבונן אחורה בלי פילטר שמורכב מהזמן שחלף. ולכן הוא רואה לנגד עיניו תמיד, תמונה מעוותת.

 אז למה אנחנו מתגעגעים כשאנחנו מעריצים את דילן? נראה לי שבעיקר לשני דברים: ביטניקיות וסיקסטיז (במובן הרחב של המילה). אותם שני הלכי רוח שהיו האלטרנטיבה הליבראלית-הומאניסטית בשנות החמישים-שישים-שבעים הניאוליבראליות- מטריאליסטיות.

 דילן נברא על רקע הביטניקיות שהאדירה לכאורה את ההליכה נגד הזרם, את הייחודיות האנושית ואת הפן הרומנטי בבני האנוש על פני הפן הכלכלי שלהם. והוא עלה לדרגת דובר-אייקון-נביא-אל בשר ודם על רקע הסיקסטיז, שהאדירו לכאורה את האהבה החופשית והאחווה הקוסמית על רקע החרפה בתופעות כגון לאומיות ואלימות, ולעיתים גם אלימות לאומית, בעולם.

אבל לא כך היא.

 הביטניקים לא באמת מרדו בעדר, אלא ברעיון העדר עצמו. מה ההבדל? הם לא מצאו שהכיוון הספציפי של הקהילה אליה הם השתייכו הוא שגוי והחליטו לכוון למקום אחר, אלא שהם התנגדו לעצם הרעיון של קהילה. הביטניק האולטימטיבי יושב בבית הקפה לבדו, כובע שמוט על עיניו, מסתיר אותו מהקהל ואת הקהל ממנו. כולם עובדים? הוא כותב שירים. כולם לובשים חולצה מגוהצת? הוא לבוש ברישול. כולם משהו? הוא אחרת. זה רומנטי, נכון. אבל זה נובע מתוך סלידה מכל מה שהוא "יותר מאחד". הביטניקים הם המבשרים הגדולים של אחת התופעות המכוערות והבעייתיות של ימינו: אינדיבידואליות קיצונית. כזו ששונאת את הקהילה. וקהילה, למרות שזה קצת משעמם, זה מה שמבטיח איזשהו סיכוי לאחווה ולמוסר לא-יחסי כלשהו. תשאלו את קאנט.

לעומת זאת, אנשי הסיקסטיז (המוכרים בתור "ילדי הפרחים") הלכו בכיוון ההפוך. הם מרדו ברעיון ההבדלים בין קבוצות. שאיפתם העיקרית הייתה לכאורה:, יצירת קהילה אחת ענקית של כלל האנושות. משום כך, לא משנה אם ההבדלים היו דתיים, לאומיים או אפילו משפחתיים, הם מרדו נגדם. "כולנו בני אדם" הם שרו ולכולנו מגיעה אהבה חופשית, סובלנות אין קיץ ואחווה קוסמית בריאה. אבל באופן אירוני, המרידה נגד ההבדלים, גם היא למעשה מרידה נגד הרעיון של קהילה. נכון, אלו ההבדלים הדתיים והלאומיים שבגללם יוצאים למלחמות ועושים דברים נוראים, אבל בעולם ללא הבדלים, אין לפרט שום בסיס שיגן עליו מאותו מצב הובסיאני של "מלחמת כל בכול". במובן מסוים, כמו הביטניקים שקדמו להם, גם ילדי הפרחים אחראים במידה רבה לאינדיבידואליזם הקיצוני. מי שיפה, או נכון, או ראוי, הוא החזק והמצליח, וזה לא מעט בזכות הרעיון שאין צורך במגוון של קהילות שונות שעוינות אולי זו את זו, אבל מצד שני הן תומכות בפרטים המשתייכים אליהן. או לפחות מתיימרות לכך.

למרות חולשותיה, זוהי דווקא הקהילה המצומצמת, זו המתאגדת תחת ערכים מובחנים וייחודיים רק לה, שמאפשרת לאדם מסגרת שבה זכויותיו יכולות להישמר. בעולם שכולו קהילה אחת גדולה, הופך הפרט לחסר הגנה, חשוף תמיד לסכנות שפרטים אחרים, חזקים ממנו (ובעולם המודרני מדובר בעיקר במי שיש לו יותר כסף או שהוא מושך יותר מבחינה מינית), ידחקו אותו לשוליים עד שיהפך לבלתי נראה במקרה הטוב, ויחוסל בכלל במקרה הרע. אלו הן הדתות, המדינות והמשפחות, שמבטיחות לאדם הפרטי החלש את זכות החיים. החזון האוטופי של ילדי הפרחים שבא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר בשירו של ג'ון לנון "אימאג'ין" הוא דיס-אוטופיה מחרידה, במסגרתה כל אחד נאבק על משאבי הקיום בעצמו, ובשביל עצמו, בלבד. (אגב, מעניין אותי מה היה עושה לנון בעולם שכזה עם דירת המיליונים שלו, הצמודה לסנטרל פארק. קל הרבה יותר להיות אנרכיסט כאשר אתה מצוי בפסגת הפירמידה של הסדר הקיים).

נראה כי בימינו אנו, כשקהילות עדיין מצויות לרוב, וגם לא נראה שהן הולכות לשום מקום, המציאות הזו מתרחשת בעיקר ב-"שוק הבשר" של המיניות. אנו עדים למלחמה כללית שבה מי שאיננו "יפה" (הקריטריונים העיקריים הם: גובה, משקל, ליבידו תוסס) איננו קיים. זה קורה במועדונים, בבארים, בחוף הים, באינטרנט. נסו לחשוב על ילד או ילדת פרחים שהם מכוערים, שמנים וחסרי אונות (אימפוטנטיות גברית או פריג'דיות נשית) וגלו מי היו האבות המייסדים של התופעה.

 אז זה בסדר להעריץ קצת את דילן. האיש קנה בכבוד (ובכישרון מרשים לתמרן בין אופנות מתחלפות) את הזכות להיות כוכב פופ ענק. אבל הישמרו מהגעגוע. הביטניקים הקוליים, וילדי הפרחים הסקסיים, חיו בתקופה אחרת, ופעלו אני מניח, מתוך רגש לא מודע ואותנטי מאד. כוונותיהם, היו בוודאי טובות. אבל הזמנים, כמו שדילן בעצמו יודע, הם משתנים. כשאנחנו מביטים אחורה היום, אנחנו חייבים להביא בחשבון שהיו אלו דווקא הם, "היפים והנכונים" שפילסו את הדרך עבור המטריאליזם והקפטילזם לחדור לתחום האינטימי של האנושות, ולהפוך את בני האדם לאוסף אינדיבידואליסטים קיצוניים שסולדים מכל מה שמריח "יותר מאחד" ושנאבקים זה בזה בזירת המיניות.

הריאקציונריות היא קללה. והגעגוע- מחלה.

באטמן לנצח

יוני 13, 2011 2 תגובות

 

יד המקרה יחד עם עמדה אידיאולוגית הובילו לכך שהטקסט הקולנועי שכתבנו עליו הכי הרבה זה באטמן. מצד אחד אין סיבה להסתתר מבוישים מאחרי המקריות, אנחנו בהחלט חושבים שבאטמן האחרון הוא לא פחות מיצירת מופת ואחד הסרטים המעניינים של העשור החולף. ומצד שני, העובדה שבאטמן המקורי הוקרן בערוץ 10 ביום שישי וודאי תרמה להתעוררות מחודשת אצלנו.

 

אחד הדברים היפים בז'אנר סופר גיבור הוא שהמטאפורות שלו מאוד פשוטות. לא דרוש תחכום פרשני על מנת להבין את הטקסט. גיבורי העל מייצגים את הפנטזיה האולטימטיבית לגבי הטוב. הדוגמא הבולטת ביותר היא סופרמן שגרם לדורות של ילדים לחלום על תעופה ולהתחפש אליו בפורים. אבל, סופרמן היה צריך לבוא מכוכב אחר על מנת להציל את הכוכב שלנו, תוך שימוש בכוחות מיוחדים. ונדמה שהוא רלוונטי לתקופה אחרת, פשוטה יותר, שבה הרע הוא הרע והטוב הוא טוב. לאחרונה, יצאה גרסא מחודשת של סופרמן. היא לא עוררה שום באז ובצדק, הסיפור שלו מיושן מידי.

לעומת זאת, באטמן הוא הדמות המעניינת ביותר בז'נאר כרגע, מהסיבה הפשוטה שאין לו שום כוח על ובכל זאת הוא גיבור על. כמובן שיש לו כוח על, שבימנו שווה יותר מכל יכולת טיפוס על קירות והוא הכסף. ברוס ויין הוא לא עשיר, יש לו כמות בלתי נגמרת של כסף. והכמות הזו מאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו, כולל להתנגד לחוקי הפיזיקה. העובדה שהכוח שלו הוא הכסף, מעבר לכך שמעידה על התבגרותו של הז'אנר, יכולה להסביר מדוע הוא כה רלוונטי לימינו.

אבל מהו בדיוק המסר של באטמן לגבי כסף? זה תלוי בסרט.  באטמן מציג באותה הסדרה, ולמעשה בשתי גרסאות שונות לאותו הסרט גישות מנוגדות ביחס לכוחו של הכסף. בבאטמן המקורי (1989), העוני הוא מחלה והפשע הוא סימפטום. מה שמומחש הכי טוב בכך שהפושעים באקספוזיציה שמציגה את הגיבור הם שני קבצנים. וכשהעוני הוא המחלה, הכסף הוא המזור. החוק לא מצליח להתמודד עם הפשיעה, כי הוא חלש בשני מובנים- בעצם היכולת שלו אבל גם ברצון שלו, שכן השוטרים לא מצליחים לעמוד בפיתוי הכספי ומשתפים פעולה עם הפושעים. היחיד שיכול להתגבר עליו, וזה כוח העל האמיתי שלו, הוא זה שלכסף אין שום ערך עבורו, מכיוון שהוא אין סופי. למרות שהוא סרט מאוד קודר, באופן מאוד לא שכיח לז'אנר, עדיין יש לו סוף טוב. כזה שבו הרע מת והטייקון הגדול מציל את העולם.

לא בגרסא המחודשת (2008). נאמן לערכי הסרט המקורי, גם כאן הכסף הוא הדינמו. אלא שכאן, הרע מוגדר ככזה, לא בגלל שאין לו כסף, אלא מכיוון שהוא מסרב להתייחס אליו כבעל ערך. ההמחשה הבולטת ביותר לכך היא הסצנה שהוא שורף את כל חסכונות המאפיה וגורם גם לה לצאת כנגדו. וזה שלא רק הגיבור בז להון, אלא גם הנבל, משנה את כל מהות הסרט. באחד הדיאלוגים החזקים בסרט מספר הג'וקר לבאטמן שהשליחות שלו היא להפר את הסדר. ואיך הוא עושה זאת? על ידי העלמת הערך של כסף. בכך, הוא מאיין את היכולת של באטמן להלחם נגדו והופך אותם למעשה לשותפים. לא רק שהג'וקר מזהה בצדק שהדמיון בניהם רב על השונה, הוא גם מכריח את באטמן להכיר בכך. באטמן מסרב להרוג אותו ונכשל בניסיון להציל את אהובתו ולמנוע אפוקליפסה. וזה שבמהלך אחד  של הנבל הכסף, אפילו לא הכסף, יכול להגן מפני הכאוס, הופך את הסרט לחתרני לא רק ביחס לז'אנר, אלא גם ביחס לחיים עצמם.  

 

סופה של תקופה

אחרי שניצח את אנדי מארי בשלוש מערכות, נשאל רפאל נדאל מהי התחזית שלו לחצי הגמר השני ברולאן גארוס, בין נובאק דיוקוביץ' לרוג'ר פדרר, שאמור היה להתחיל מיד אחרי. הוא ניסח את דעתו בצורה מדויקת: קרב בין השחקן הטוב בעולם – שניצח השנה 41 משחקים ברצף – לבין השחקן הטוב בהיסטוריה. רפא הפגין גם המון צניעות. אחרי הכל, הוא זה שמדורג במקום הראשון בסבב כבר לא מעט זמן, הוא זה שזכה חמש פעמים בטורניר החימר הגדול בעולם והוא זה שהפסיד בפריז רק פעם אחת בקריירה, לפני שנתיים, וראה את פדרר קוטף את המייג'ור היחידי שהיה חסר לו. נדאל הוא גם זה שיפגוש בגמר הרולאן גארוס את אותו פדרר לפרק נוסף בסדרת המתח הכי קלאסית בענף הכי קלאסי ויעשה את זה מעמדה של עליונות, כאשר הוא בכושר טוב יותר מיריבו, בטח על המשטח שמשמש כממלכה הפרטית שלו בכמה שנים האחרונות. מצד שני, השוויצי עצר אתמול את הרצף המדהים של דיוקוביץ' והציג לפרקים רגעי פדרר מחשמלים; "אה ספיישל שוט פרום דה ספיישל וואן", השדר של יורוספורט לא הצליח להתאפק והבמאי לא איחר להגיב עם הילוך חוזר וסופר איטי של חבטת גב היד של פדרר, הטבעית והאסתטית, השונה כל כך מחבטות שתי הידיים העצמתיות והאתלטיות של נדאל, דיוקוביץ' ומארי. בכלל, פדרר ודיוקוביץ' שונים כמעט בכל אספקט אפשרי – על המגרש ומחוצה לו – מרכיב חיוני מאין כמותו בכל יריבות ואחד התורמים המשמעותיים לחוויה החד פעמית שהשניים האלו סיפקו לקהל הצרפתי המשוחד ולעולם כולו ביום שישי בערב.

עוד בשלב הגישושים של המשחק, שלב הפשרת הקרח שמעיק על תזוזת הרגליים וגורם לבורות המרגיזים בחימר להיראות עמוקים יותר, נזכר השדר בפרט רכילותי מעניין ששמע ויכול לטעמו להוסיף מעט חומר בערה לזירת הקרב, כאילו לא עפו שם מספיק גיצים גם ככה. הוא טען שנובאק הוא אולי השחקן היחיד בסבב שפדרר בפירוש לא מחבב, וזה עוד בלשון המעטה. נכון, פדרר מעולם לא התבטא בנושא באופן רשמי, אבל דיבורים של חדרי חדרים, תככים ומזימות הם לפעמים אמינים יותר מפרסומים מנוסחים לתקשורת, בטח כשמדובר ביריבות אמיתית; תפאורה מושלמת למאבק בין שני ענקים שמייצגים צדדים שונים של משוואה אחת. והעצבים לא איחרו להתפקע. דיוקוביץ' הגיש במצב של שתיים שתיים במערכה הראשונה, שוויון שלושים בתוך המשחקון והגשות שלו. חלקיק שנייה לפני שסיים את טקס הקפצת הכדור הבלתי נגמר שלו, ספג נולה אזהרה משופט הכיסא על בזבוז זמן. דיוקוביץ' של לפני שנתיים היה מנפץ בתגובה את המחבט, יורה קללות בסרבית לעבר השופט (והתא שלו בקהל) ומביים פציעה כמה משחקונים אחרי כן. לא הפעם. הוא המשיך להקפיץ את הכדור, הכה את הסרב במלוא הכח וסיים עם חבטת יעף מרשימה את אחת הנקודות היותר יפות ביותר במשחק, נכון לאותו רגע. הוא המשיך בריצה ושבר את יריבו במשחקון השישי והקריטי, הוביל ארבע שתיים ושיחרר את אחת שאגת קרב מפחידה. פדרר הביט במתרחש ועל פני הפוקר שלו היה ניתן להבחין ב… כלום בעצם. המיוחד מבאזל נשאר קר, מרוכז, אולי אפילו מרוצה במובן מסוים; במשחק של עצבים, גם התפרקות חיובית יכולה להעיד על היחלשות. ההתלהבות של דיוקוביץ', הניצחון הקטן שלו על השופט ועל הקהל הקולני והמוטה, הוציא אותו במקביל מהריכוז ושלוות הנפש שאפיינו אותו בשנה האחרונה. לרגע, אפילו אם מתוך שמחה, נובאק הג'וקר התגבר על דיוקוביץ' האס.

פדרר המשיך בתכנית המשחק. נולה כבר היה בעולם של רגשות ולמרות היתרון המוקדם, הוא נשבר שוב אבל נשאר בחיים והוביל שש חמש תוך שהוא מכריח את פדרר להגיש בפעם השנייה כדי להישאר במערכה. אם חיפשתם קרב, הוא נפתח בקול תרועה במשחקון הזה ממש. היה נדמה שנולה מלמד את כל העולם מחדש למה הוא השחקן הטוב בעולם נכון להיום ומדגים, כפי שאמר השדר של יורוספורט, שלנצח זה משהו שמתרגלים אליו. שניהם עלו מרוכזים ומכונסים למשחקון הזה, מצב נפשי שפדרר ידע שהוא חייב לקחת בכוח מיריבו. הוא חייב לשחק לו עם הראש, להוציא אותו משיווי משקל ולגרום לו לשכוח שהבקהנד ביום מצוין. בסופו של עוד ראלי מורט עצבים, פדרר שחרר חבטת כף יד שהתערבות שמימית של אמונה ורוח פריזאית בעוצמה של ארבעים קמ"ש לפחות הצליחו להנחית על קו הבסיס של הסרבי. אלוף אמיתי כמו פדרר זיהה את נקודת השבר ושיחרר שאגה ראשונה משל עצמו, קאם-און שוויצרי נדיר שמבליח לעיתים רחוקות ואף פעם לא בטעות או מתוך סערת רגשות. הצעקה של פדרר בשש חמש לרעתו ודאי בלבלה את דיוקוביץ', שנאלץ לראות את השחקן הטוב בהיסטוריה מסתער לעברו בכל האמצעים העומדים לרשותו, ואלוהים יודע שהם רבים. המגמה נמשכה גם בשובר השוויון, במצב של אחת אחת, פדרר עלה לרשת וסיים עם הנחתה למגרש הפתוח. היות ונדמה היה שדמו של הסרבי הותר לראשונה מזה כמה חודשים, פדרר שיחרר מעין צעקונת קטנה מתחת לשפם, הפעם רק לעצמו. אולי הוא החליט שהגיע הזמן להפסיק עם ההצגות ולהתחיל לשחק טניס, או שאולי הוא הרגיש שהגיע הרגע ללחוץ על הדוושה ולעשות פעם נוספת בקריירה את הבלתי אפשרי. אבל יכול מאד להיות שהטניס שלו ביום שישי בפריז הזכיר אפילו לו לרגע את פדרר ברגעיו הגדולים באמת וכמו כל בן אדם שראה את זה ונזכר, הוא לרגע הצטמרר. אפשר להבין אותו.

 

המערכה נגמרה בניצחון שוויצרי קשה, דחוק אבל במובן מסוים חד משמעי. זה לא הלך בקלות, זה בטוח, וגם לרגע אי אפשר היה לקבוע ידו של מי תהיה על העליונה, אבל כל מי שראה את המשחק בזמן אמת ידע בוודאות מי הוא רוצה שינצח, דיוקוביץ' או פדרר. שלא כמו היריבות בין פדרר לנדאל, שנשמרת בקנאות אך ורק על המגרש והופכת מחוצה לו לזוגיות מלבלבת, העימות בין פדרר לדיוקוביץ' מכיל גם אלמנטים של יריבות אישית ולכן במובנים רבים הוא מרתק יותר. הקרב בין דיוקוביץ' לפדרר לא היה על התואר, על דירוג או על מי ישיג את המיליון. הוא היה מלחמה בין תפיסות, בין שני עולמות שונים בתכלית ובין שתי תקופות מדהימות בהיסטוריה של הטניס. האחת מתקרבת לקיצה המפואר ותציין אותו בגמר הרולאן גארוס ואילו השנייה, השונה ממנה, רק מתחילה וככל הנראה עוד נשמע עליה רבות