חוות החיות

כמו מרבית אחיותיה גם הקלישאה שזה שהמצב מתדרדר תמידית לא אומר שהוא לא מתדרדר גם עכשיו, נכונה. לשם כך התכנסו לדיון תיאורטי בנוגע להערכת המצב הגיאו פוליטי הישראלי ודרכים להתמודדות איתו. הערה מנהלתית-  הדיון נערך לפני הטרגדיה בצפון, ליבנו עם כל הנפגעים.  

 

חברי הפאנל.

דניאל (הכריש)- בעל עמדות רדיקליות ומבנה נפשי קונפורמיסטי. לא מתעייף מלירות שהמצב מורכב, לסתור את עצמו ולצטט את עצמו. תומך ללא חת בדב חנין, אבל בשארה יצא זכאי לפני שישים חדש בקלפי.

עמנואל (הנמר)- השמאלני היחידי במשפחתו. כשכולם ליברמן זה לא קשה במיוחד, אבל עדיין. עד כה השתתף בשלוש מערכות בחירות ומעולם לא הצביע עבור מפלגה שעברה את אחוז החסימה. בילדותו, אהד את בית"ר ירושלים והחזיק בעמדות ימניות. כיום חזק בשמאל רדיקל, עם בית"ר הוא כבר יישאר לכל החיים.

יאיר (המופאס)- נושם פוליטיקה מגיל אפס וכותב על כך בדה מרקר. לאחר שנות תשחורת רדיקליות, שהות ממושכת בגולה מירכזה אותו והובילה אותו לחיקו החמים מבחינה ציבורית והקריר מבחינת מעגל חבריו הקרוב של הריאל פוליטיק נוסח מפלגת מפאי. הודיע מעבר לגלי הפייסבוק על תמיכה  בשמאל הלאומי, אומץ. לאחרונה החל להגיש תוכנית ברדיו של ה London school of economics בנושא יחסי ישראל-פלסטין.

 

מאין יבוא עזרנו?

הכריש:  נראה שהפתרון הכי ריאלי להיחלצות מהמצב הוא חיצוני. התסריט האופטימי ביותר בהקשר זה הוא דרישה אמריקאית נחרצת שתגרום לפעולה בשטח. בהחלט אפשר לראות סימנים לכך בדמות הלחצים שמופעלים ובעיקר בסקרים שמראים על סדק בפרו ישראלית המפוקפקת של היהודים האמריקאים. אבל, תהליך השינוי איטי, ובסופו של דבר עבור האמריקאים, אקטיביסטים ככל שיהיו עדיין מדובר במדיניות חוץ. בהקשר זה,  גם כל הסיפור עם ההקפאה שאמור לעורר אופטימיות בסופו של דבר מרגיש כמו משחק שנועד למזער נזקים ולא כדרך למצוא פתרון אמיתי. מעבר לעמדות הימניות של ביבי, שלמען האמת לא נראה לי שיש לו יותר מידי (ימניות או שמאליות) הוא מנסה לרצות את כולם במהלך שדינו להיכשל.

המופאס: קצת קשה לי להאמין שממערב תיפתח הטובה. הממשל האמריקאי הנוכחי הראה עד כה בעיקר עד כמה הוא איננו מבין איך הדברים מתנהלים במזה"ת. הסדקים בפרו-ישראליות של יהודי אמריקה לא יביאו בעתיד הנראה לעין להחלפתו של אייב פוקסמן בפעוטות של ג'יי סטריט, שעדיין לא סיימו קורס מבוא ללובינג פוליטי. קשה לי לראות את ג'יי סטריט ודומיהם משחקים בליגה של קבוצות הלחץ החזקות בעולם. עד כה מדובר בכמה ליי אפים בסגנון הרלם גלוב טרוטרס מול הממסד הישראלי, שמקבלים את עיקר תשומת הלב בישראל ולאו דווקא באמריקה. בנוגע למו"מ, הבנייה נמשכת באם כן הקפאה, לא הקפאה: אין לכך כל משמעות בעיניי. מדובר בעורבא פרח שהממשלה מאכילה את התקשורת שמייצרת דיוני סרק בעוד המו"מ תקוע כרגיל. אני חשוב שעזרנו יבוא אך ורק מבפנים- בדמות תמיכה ציבורית רחבה להתנתקות שתיים בגדה. על מנת שזה יקרה, באופן טראגי אנו זקוקים לאחד משני התסריטים המקאבריים הבאים: סיבוב דמים נוסף, או עוד מפץ פוליטי גדול.

הנמר: מעניין לגלות כל פעם מחדש שמשמעות המושג פיתרון נמצאת אצל רבים בסמיכות מדאיגה למונח אחר – כוחניות. אם לשים רק לרגע את מערכת המונחים הענפה והמעונבת בצד, אפשר להגיע גם למסקנות שמאפשרות גם פיתרון מסוג שונה, כזה המבוסס על הסכמה. זה נראה קצת תלוש מהמציאות אבל הרשו לי לקחת את המושכות בקרב הקלישאות הזה ולקוות להתפכחות. שתהייה טבעית לפחות כמו ההתלקחות שהעלתה את הצורך אליה. כי ייתכן שבצד השני קיימת מקבילה לשמאל הלאומי שאינה מחויבת רעיונית להכרעה חד צדדית ושמאל יענו מובהק שלא תולה יהבו באמריקאים או בגורם חיצוני אחר, לצורך העניין. נגזרת של כל זה, אבל אולי גם השורה התחתונה והמשמעותית יותר מכל, היא כמובן הקבלה של הצד השני לעומת ביטולו, שהפך במפתיע לטרנד החם של מדיניות הימין של זמננו. פיתרון של דיכוי באמצעות האמריקאים נראה לי די דומה להכרעה חד צדדית שמקורה מבפנים ולכן, שתיהן נראות יותר כמו אפטר שוק מתמשך של ייאוש מאשר ניסיון ליצירתיות בזירה שזקוקה לה נואשות.    

בכל זאת קצת אופטימיות:

הכריש: אפשר למנות כמה סימנים מעודדים. התעוררות ההנהגה הפלשתינאית, נראה שבאמת מתרחש תהליך רציני ואמיתי של הקמת מדינת לאום. למרות הזלזול המופגן, הצמרת הישראלית מפחדת מאפשרות זו וזה יכול להוביל לפעולה. כמו כן, אם מחברים בין השמאל הלאומי, השיח סביב המאבק על אריאל, הפעילות בשיח ג'ארח, ובאופן כללי רוחות שוברות שתיקה, מתקבל איזשהו הלך שיותר משיביא לשינוי בהווה מסמל מה יקרה לאחר ההתלקחות הבאה.

המופאס: אני מסכים עם חלק מהדברים. אכן, ישנם סימני נפט של רה-פוליטיזציה בשיח הציבורי הישראלי בחודשים האחרונים, שבחלקו ניתן לזקוף לסוג של "אפקט ביבי" שמשמש כסדין אדום לשמאל שכבר שכח בשביל מה שמו לו קרניים. רק נזכיר שזה לא קרה לו עם אולמרט, שהירבה בבניית התנחלויות ובהרג ערבים הרבה יותר מביבי. דווקא עיקר קצפם של הליברלים יצא דווקא על הרגלי נסיעותיו של האולמרט לחו"ל, ובינינו גם זה מצרות עין. עם זאת, ההתעוררות הזו, איטית ומקוטעת ככל שתהיה היא חיובית. תנועות שטח כמו "השמאל הלאומי" הן משב רוח מרענן באולם האירועים הטחוב של הפוליטיקה שלנו; ההתפתחויות האחרונות בש"ס ובעולם החרדי (פרשת ח"כ אמסלם לדוגמא) מלמדות שרוח הפלורליזם מגיעה לעוד ועוד מחוזות. הדמוקרטיה הישראלית עדיין חיה ובועטת, ובעזרת השם.

הנמר: דווקא בעיתוי הנוכחי, אני לא בטוח שאני שותף לאופטימיות. יכול להיות שמרוב גלים גבוהים מאד שהתנפצו לאחרונה קשה לראות את התמונה באופן ברור, אבל אני מקבל את ההרגשה ששינוי אמיתי, אם זה מה שמחפשים, יוכל להתחולל רק כאשר מאזן הכוחות התודעתי/תקשורתי ישתנה, מה שיוביל להפקעה של זכות הבחירה מידיהם של אלו שמחזיקים בה כעת. זה נכון, תנועות שאפשר לקטלג אותן כ-חיוביות הרימו ראשן לאחרונה וניסו לעשות רעש, אבל עדיין, משכמותן לא תבוא הישועה. גם הגחכה מכוונת בפומבי של ש"סניקים חשוכים היא לא יותר מניסיון ממסדי לרצות את דורשי הריצוי. הבעיה היא שאין כרגע גורם חיובי ואחר, במובן הטהור של המילה, שהתודעה הציבורית קשובה לו, שיש לו כוח אופרטיבי בידיים. ברגע שזה יקרה, אם זה יקרה, נוכל לדון בשינויים עצמם במקום במקסמי שווא אקראיים.

 

 

בעצם, הקרב האמיתי בפאנל הוא על מי הכי דומה לסרקו

 

כלכלה:

הכריש: די ברור שמבחינה כלכלית הקרב אבוד. וזאת מתוך נקודת הנחה שבכלל יש קרב. נדמה, שגם המעט שמאל חברתי שנותר שמח להחזיק בדעות "הנכונות" אבל שמשהו אחר יעשה את העבודה השחורה. אני מתכוון בעיקר לזה שהקפיטליזם מוטמע באורך החיים של כולנו בצורה כל כך עמוקה, שהדעות החברתיות כבר לא רלוונטיות. ואם להיות שטחי וכותרתי אז בעוד שמבחינת נרטיב השמאל המדיני ניצח ולרוב מוחלט של העם ברור שהפתרון צריך להיות שתי מדינות וכו (הפער בין התובנה למעשה עדיין גדול) מבחינה כלכלית הימין ניצח, כאילו ברור שהכיוון הטבעי צריך להיות היפר קפיטליסטי.

המופאס: ההתעללות ארוכת השנים של הממסד המפא"יניקי בישראלים, יחד עם תוספת אוכלוסין של משהו כמו מיליון אזרחים שחוו על בשרם את תענוגות הסוציאליזם הסובייטי, יצרה קרקע נוחה לבעלי הבית האמריקאים להשליט כאן את אחד משהמשטרים הפיסקליים השמרניים ביותר מבין המדיניות המפותחות, ועל פניו זה סיפור הצלחה. עם זאת, פערי ההכנסה הגדלים, חוסר הבטחון התעסוקתי הגובר ובועת הנדל"ן המשתוללת עלולים להביא לקריסה של המודל אם המדינה תמשיך לתת סובסידיות סקנדינביות לחרדים מול נדבות מקסיקניות לשאר. ברור שהקפיטליזם הפראי נמצא כאן כדי להישאר, אבל מדיניות ההפרטה וצמצום הסקטור הציבורי זקוקה לרגולציה ויכולת אכיפה משמעותית- אחרת נמשיך לאכול, לדבר, לראות ולגלוש "הכל כלול" אצל נוחי דנקנר, ולחשוש כל קיץ מהיום שבו לעובדי חברת החשמל יקפוץ הפיוז והם יחליטו לסגור עלינו את השאלטר.

הנמר: הכלכלה הימנית ניצחה. המציאות מוכיחה את זה כל יום מחדש, כאשר ישראל היא אולי המדינה היחידה שמקיימת כלכלה קפיטליסטית במפעל התיישבותי שעדיין מכונה מדינת רווחה. איזה רווחה ואיזה נעליים. לא צריך תואר בכלכלה בשביל להבין את הכשל המושגי בין שתי ההגדרות, אבל צריך לכל הפחות דוקטורט בפילוסופיה על מנת לנסות להבין איך הדבר מתקיים בפועל, לאור יום ותחת זכות הציבור לדעת. המושג 'ימין' הרי נוכס לשיח הפוליטית כמאפיין כלכלי וחברתי. רק בארץ הוא עבר גלגול נוסף והפך למדד היחס של אזרח איקס כלפי הערבים. אני לא דואג מביטויים של קפיטליזם מתחום הכלכלה בחברה מתלבטת, כי לטעמי ולדעת סוציולוגיים לאורך ההסטוריה אין דבר כזה. היום הקריטי היה היום בו חלחל הכשל המושגי לשיח הציבורי. והיום הזה חלף מזמן.        

פסימיזם אופטימי:

הכריש: מעל הכל מרחף החשש שהכל הולך להשאר פחות או יותר אותו דבר. אני חושב שאחת הטעויות הגדולות בדיון הפוליטי היא שבקלות מידי מניחים שזה שהמצב מדרדר זה אומר שהוא מתדרדר לקראת משהו (גאולה או חדלון). המצב פשוט יכול להמשיך להתדרדר ולהתדרדר, ולהיתקע. יש איזשהו הלך רומנטי ואופטימי בתפיסה שהמצב חייב מתישהו להגיע לכדי פתרון, בסופו של דבר ממש לא מתחייב שיהיה שינוי דרסטי, יכול להמשיך להיות רע לתפארת.

המופאס: מה שאותי מדאיג הוא תהליך ארוך טווח של לבנוניזציה/בלקניזציה/קווקזיזציה (מחק את המיותר או הוסף את האזור החביב עליך) של החברה הישראלית. האבסורד הוא שהדבר נובע דווקא ממאפיינים בסיסיים חיוביים כמו פתיחות, פלורליזם וחופש ביטוי. לרוע המזל, בעשורים האחרונים נוצר כאן שיח ציבורי המתאפיין בשבטיות קיצונית, אנטי-ממלכתיות, אלימות, גזענות ודתיות בגרוש, ואין מי שישים גבולות. אני כמובן מדבר על כל הקשת הפוליטית. שלא תבינו אותי לא נכון, לא יקרה שום אסון  גם אם נסיים בתור רפובליקת בננות: הבעיה היחידה היא שחלקנו ממשיכים (כולל אני, מודה) להחזיק בתקווה הנואשת שישראל תהיה דמוקרטיה מערבית ואור לגויים, ימש"ז.

 הנמר: אני מסכים שהמצב יכול להמשיך ולהתדרדר עד אין קץ, למרות התחושה  – שיש לכל אחד, נראה לי – שמשהו גדול הולך לקרות. לכאן או לכאן. אפוקליפסה או-טו-טו. לעומת זאת, לטעמי ישראל היא כבר דמוקרטיה מערבית (ושוב אני גונב קצת מדניאל), היא פשוט הנחותה ביותר שיש כרגע בשוק. דמוקרטיה סוג ב'. וכמו כל פריט בחצי מחיר, היא באמת מנסה לטפס, אבל החומרים מהם היא עשויה פשוט שווים פחות ולפחות כפתור אחד תמיד יהיה בה חסר. זה לא שישראל לא הייתה רוצה להיות מתוקנת יותר, הוגנת ושוויונית יותר ממה שהיא כיום. גם אני קם בבוקר בתקווה להפוך לאדם טוב יותר, כל פעם מחדש. נשבע. הדמוקרטיה הקטנה שלנו נשלטת על ידי גורמים שמקיימים אותה ומסים לעשות זאת בלי לצאת מהקווים. הבעיה היא שהם עושים זאת בצורה הזולה ביותר שיש כי הם עצמם לא שווים יותר מידי.